החלטה בתיק בר"ע 1083/05

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אביב) מיום 11.12.05, בגדרה הותר על כנו צו מניעה זמני, האוסר על המבקשים לבנות מבנה מסחרי בשטח הקרקע נשוא המחלוקת.

וזה היה סיפור המעשה: הקרקע נשוא הליך זה ("הקרקע") היא קרקע שאינה מוסדרת. מנסח רישום פנקס השטרות עולה, כי המבקש 1 הוא בעל הזכויות בשליש מהקרקע והמבקש 3 הוא בעל הזכויות בשליש נוסף. לפי הטענה רכש המבקש 2 מידי מבקשים 1 ו-3 את זכויותיהם בקרקע, ולפיכך הוא מחזיק כיום בשני שלישים מהזכויות בקרקע. המחלוקת נסבה סביב השאלה מי הוא בעל הזכויות בשליש הנותר. לפי הנסח שצורף, הזכויות בשליש זה נתונות לקאמל עיסא איברהים, הוא אביהם המנוח של המשיבים. בין הצדדים אין מחלוקת כי האב העביר את חלקו בקרקע לאמם של המשיבים והאם העבירה את זכויותיה אל המשיב 1 ואל אחיהם של המשיבים, אברהים קאמל עיסא ("איברהים"). העברות אלה אינן רשומות בנסח הרישום. 

המבקשים טענו, כי המשיב 1 העביר את זכויותיו לידי איברהים באמצעות חתימתו על יפוי כח נוטריוני, ולפיכך איברהים הוא בעל הזכויות הבלעדי בשליש הקרקע הנותר. לפי הטענה, מכוח זכויותיו אלה חתם עמם איברהים ביום 9.9.03 על "הסכם שותפות בהשקעה" לבניית מבנה מסחרי על הקרקע ("הסכם הבניה"). המשיבים, לעומת זאת, הכחישו את העברת הזכויות הנטענת מידי המשיב 1 לאיברהים וטענו כי הם בעלי חלק מהזכויות בשליש הקרקע הנותר. המשיבים תמכו טענה זו ב"הסכם חלוקה מרצון" מיום 3.3.98, לפיו הסכימו המשיב 1 ואיברהים כי הזכויות בשליש הקרקע יתחלקו בינם לבין משיבים 2-4 וכן שני בני משפחה נוספים ("הסכם החלוקה"). המשיבים טוענים כי מכיוון שלא ידעו, ולפיכך גם לא נתנו הסכמתם, לעריכת הסכם הבניה, המבקשים אינם רשאים לבנות על הקרקע את המבנה המסחרי.

לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת הראיות שהביאו במסגרת הליך הביניים, הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי גרסת המשיבים באשר לזכויותיהם בקרקע עדיפה בעיניו. בית המשפט קמא אף קבע, כממצא עובדתי לכאורי, כי המשיבים לא ידעו על התחלת ביצוע עבודות הבניה בקרקע, ולפיכך דחה את טענת המבקשים בדבר הסכמה בשתיקה של המשיבים להסכם השותפות בהשקעה ולבניית המבנה המסחרי.

מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה טענו המבקשים כי עד למתן הסעד הזמני הם הספיקו להוציא מאות אלפי שקלים במסגרת תהליך התכנון והרישוי למבנה המסחרי ואף החלו לבצע את עבודות הבנייה בקרקע. המבקשים חזרו על הטענה לפיה המשיבים ידעו משך שנתיים על קיומו של הסכם הבניה, וכי בשום שלב הם לא התנגדו להסכם זה.

ביום 22.1.06 הוחלט כי הבקשה מצריכה תשובה, והצדדים נתבקשו להתייחס לאפשרות לפיה הבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור, וזאת על יסוד החומר המונח בפני בית המשפט. המשיבים התנגדו לכך, ואולם, נוכח התוצאה אליה הגעתי בהליך זה, לא היה מקום לקבוע את הבקשה לדיון. יוער, כי הצדדים הגישו לבית משפט זה בקשות רשות ערעור נוספות בהתייחס להחלטה נשוא בקשה זו, אולם בקשות אלה אינן בפני והן ידונו לגופן לאחר שיקבעו בפני שופט. 

לגופם של דברים טוענים המשיבים, כי מאחר שהסכם הבניה משפיע באופן ישיר על השימוש והניהול הרגילים במקרקעין, ומכיוון שהוא לא נחתם על-ידי כל השותפים בקרקע, הרי שלפי סעיף 30(ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 אין להסכם זה תוקף. 

"השאלה אם להעניק סעד של צו-מניעה זמני מסורה כרגיל וכמקובל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין להפריע לזו במלאכתה על ידי שמיעת ערעור ברשות אלא בנסיבות יוצאות דופן" (ראו: רע"א 7690/95 לאופר נכסים בע"מ נ' ועדת המכרזים, תק-על 96 (2) 575; רע"א 1045/98 ארמון ההגמון נ' מועין ח'ורי, תק-על 98(2) 41). בית המשפט שלערעור יתערב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, רק אם שוכנע כי קיים "צידוק מיוחד" וכי התקיימו "נסיבות יוצאות דופן".

זהו הדין גם במקרה זה. אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים הלכאוריים אליהם הגיע בית המשפט קמא והמעוגנים בחומר הראיות. די בהם כדי לבסס את צו המניעה, וזאת חרף המחלוקות בין בעלי הדין באשר לזכויות המשיבים בקרקע. תכליתו של צו המניעה הזמני היא לשמור, כל עוד תלויה ועומדת בבית המשפט תובענה בנדון, על מצב דברים כפי שהוא קיים בעת הגשתה. ברי, כי אם בסופו של הדיון יקבל בית המשפט את טענותיהם של המשיבים באשר לזכויותיהם בקרקע, האפשרות להשיב את המצב לקדמותו, אם לא יינתן צו המניעה והמבנה המסחרי יוקם על הקרקע, לא תהיה אפשרות ריאלית.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה. אין צו להוצאות. בית המשפט קמא יביא בחשבון ההוצאות גם הליך זה, עם סיום הדיון בפניו.

ניתנה היום ל' בשבט, תשס"ו (28 בפברואר 2006) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: